החתימות התנועתיות שלנו לעתים נחוות כידועות מראש, בלתי ניתנות לשינוי. דרך Repattrening אנו מגדילים ומרחיבים את טווח אפשרויות התנועה והביטוי שלנו, דרך תנועה.
ירוק שחור לבן, ירוק שחור לבן, ירוק שחור לבן , ירוק?
תבניות
כבני אדם המוח שלנו בנוי כך שהוא תופס את העולם בתוך תבניות ודפוסים. העין שלנו כמעט תמיד תחפש דרך להסביר בצורה הגיונית את מה שהיא רואה ולרוב נגלה נטייה לחפש את הקשר, את החזרתיות שמרגיעה.
באותו האופן בדיוק, המוח גם מייצר משמעות וקשר רגשי לדרך בה אנו מתנהגים וינסה לחזור על התנהגויות מסוימות בארועים דומים. בדרך זו מתפתח מה שאנו נקרא לו "אופי" או דפוס התנהגות. גם דפוסי התנועה שלנו מתפתחים באופן דומה: המוח מייצר קשרים בין חלקים מסוימים בגוף, מייצר הקשרים לאירועים חצוניים ואלו הם למעשה הדפוסים התנועתיים שלנו. החתימה התנועתית, הדרך בה אנו מגיבים לעולם.
המערכת המוטורית שלנו (עצב-שריר) מפתחת `מודל`, או מעין `מדריך` לביצוע רצף של תנועות, כך שנוצרת תגובה הרגלית במסלול העצבי-שרירי, המוציאה מן הכוח אל הפועל את הכוונה שלנו. למשל, כשאני רוצה לשרוך נעליים המוח שולח את הכוונה הזו דרך המערכת העצבית-שרירית אל הגוף. כיוון שכבר יש מעין מסלול מוכר שנלמד מקשירת נעליים בעבר, ההוראה העצבית מביאה לכך שאקשור את נעליי כפי שאני רגילה לעשות זאת.
רוב הקשרים הבסיסיים הללו מתכווננים בשלב מאד מוקדם של התפתחותנו, כבר כתינוקות, באמצעות אימון וחזרה על שלבים ההתפתחותיים, רפלקסים ועוד.
תינוק השומע קול מעניין, ינסה להתבונן ולהתקרב למקור הקול ו"על הדרך" יתהפך. אם ה"תוצאה" של התגובה היא חיובית, התינוק יחזור על התנועה שוב ושוב כך שהתנועה תהפוך להיות יותר ויותר הרגלית והוא לא יצטרך להפעיל את המודעות שלו בהפקת תנועת ההיפוך. מה שעבד לאותו תינוק אז, הופך להיות ה"מודל", ה"דפוס" התנועתי שלו בהמשך. כך למשל אם נקבל הוראה להרים את הרגל, הגוף כבר יפעל אוטומטית כפי שפעל כשהיינו קטנים והתבקשנו להרים רגל. התנועה הופכת להרגל.
המינוס במנגנון תנועתי זה, הגורם לנו ?לאבד? את התודעה הערה שלנו בעת ביצוע תנועה, הוא שלעתים ללא ידיעתינו אנו מפתחים תנועה שאינה משרתת אותנו אך נשארת איתנו. הדפוסים הבלתי יעילים הללו מתפתחים מסיבות שונות. לעתים אני אפתח הרגל בלתי יעיל כמנגנון הגנה, למשל בתגובה לאירוע שקרה בילדותי. למשל אם היו מקניטים את הגובה שלי, ייתכן שלמדתי להנמיך את עצמי, או אם הלכתי במשך שנים עם תיק על כתף שמאל אני ככל הנראה אפצה בדרך כלשהי על העומס וזה יתבטא באופן שבו אני נושאת את עצמי ואת היציבה שלי בצד ימין. כלומר, הדרך שעבדה לנו כשהיינו קטנים כבר לא מתאימה היום כיוון שעשינו זאת באופן שהיום לא מועיל לנו יותר.
דפוסים, הן רגשיים והן תנועתיים כמובן קשורים זה לזה ורוב הזמן יתפתחו מתוך הביוגרפיה שלנו. אולי הם נועדו להגן עלינו, אולי הם היו הכי יעילים כשהם נוצרו ועזרו לנו להשיג את מטרותינו ואולי הם שירתו אותנו בתקופה מסוימת בחיים. אולם, לעתים אותם דפוסים עלולים להיות מקובעים ומקבעים. אנו עלולים להתקע על דרך מסוימת של חשיבה, התנהגות ותנועה.
צילום: ג`ני שיין
כיצד נשנה את דפוסי התנועה שאינם מקדמים אותנו?
אירמגרד ברטנייף (1900-1981) הייתה רקדנית, פיזיוטרפיסטית, חוקרת רב תרבותית ומחלוצות התחום של טיפול בתנועה. ברטנייף למדה וחקרה תנועה בתחומים שונים החל מהתפתחות הילד, ריקודים אתנים, תקשורת לא מילולית , ושיקום פיסי.
בתור אחת מתלמידותיו המבטיחות ביותר של רודולף
לאבאן, ברטנייף הייתה מהראשונות לקדם ולהרחיב את עבודתו בארה"ב ולבסוף להקים את המרכז ללימודי ניתוח ואבחון תנועה (LIMS) בניו יורק. ברטנייף השתמשה בידע שלה בעבודה עם חולי פוליו, רקדנים, ואנשים שרצו לנוע. אחת ה"טכניקות" או אולי המטרות עליהן מדברת אירמגרד ברטנייף, היא היכולת לשנות את דפוסי התנועה שלנו ולייצר דפוסי תנועה משרתים ויעילים יותר. כלומר לעשות REPATTERN.
עבודה של REPATTERNING היא עבודה בה אנו מעלים למודעות את הדרך בה אנו נעים בעולם. ברגע שאני מבינה משהו אודות האופן שבו התנועה שלי משרתת או אינה משרתת את מטרותיי וכוונותיי, אני למעשה מכירה בעובדה שזו היא לא האפשרות היחידה ויש לי אלטרנטיבות. בכך אני מגדילה את טווח הבחירה שלי ומתאפשר שינוי הדפוס המוכר.
כשאנו לומדים משהו חדש, אנו מחברים בין ה"אני המרגיש" שלנו לבין ה"אני החושב". ברגע שתנועה נלמדת, אנחנו ?מפנים מקום? לחשוב על דברים נוספים. בין אם המקור הוא פיסי או רגשי, התבנית התנועתית שקיבענו ככל הנראה נוצרה מחוסר תשומת לב. ברגע שאביא את תשומת ליבי לתבנית התנועתית או לדפוס התנועה שמוביל אותי, אני יכולה לבחור מחדש כיצד לנוע. אני יכולה לשנות את התנועה ולהטמיע דרך אחרת להתנועע. על ידי הבאת הדפוס התנועתי למודע, אני משחררת את עצמי לבחור בדפוס תנועתי שיתמוך בי יותר.
ישנן דרכים שונות להעלות את תשומת הלב שלי על מנת לתבנת מחדש את הקשרים הפיסיים בשרשרת הקינטית. אחת הדרכים היא שימוש בדמיון. נסו לדמיין את האנטומיה, כיצד החלקים באמת מתחברים, איפה כל דבר מונח. לעתים מגע יד על המקום והכוונה של התנועה יכולים גם הם לעזור במציאת דרכים חדשות ויעילות יותר לבצע פעולה. למשל אם במשך שנים הנחתי שמפרק הירך שלי נמצא באזור המותן (הרבה מהאנשים כשנדרשים להצביע על מיקום מפרק הירך יניחו ידיים על העצם הבולטת באגן למעלה ומקדימה על עצם הכסל ? ה Iliac crest) ככל הנראה עבור המוח שלי להרים את הרגל לשם הליכה יכלול את משיכתה מעלה וישר- מאזור זה תוך כדי אימוץ של שרירים שאינם חיוניים לתנועה. על מנת לשנות תפיסה זו, ייתכן שאני צריכה להסתכל ולגלות מחדש איפה נמצא מפרק הירך באמת. מפרק הירך למעשה ממוקם הרבה יותר נמוך וקרוב למרכז הגוף שלנו בסמוך לעצם הערווה (הפיוביס). ההבנה והיכולת לדמיין את המיקום הזה של הרגל יכולה לשנות לחלוטין את הדרך בה ארים את הרגל לתוך הליכה. המוח יקבל תמונה חדשה מתוך הדימוי החדש שיצרנו וכך ישנה את הדפוס שלו. באופן כזה השרירים הפנימיים וכופפי הירך יהיו אלו שיפעילו את הפעולה ולא החיצוניים שאולי השתתפו בה קודם וייתכן ויצרו כאב ומתח מיותר בגוף.
ברגע שהמוח מקבל דרך חדשה להסתכל על תנועה ולבצע אותה נבנית בתוכו תבנית תנועה חדשה, המאפשרת דרך חדשה ואולי מיטיבה יותר לנוע באמצעותה. ככל שנשוב ונחזור על דרך תנועה זו תוך מודעות ותשומת לב, המסלול הנלמד יהפוך להיות המועדף והנבחר כברירת מחדל בפעמים הבאות.
החתימות התנועתיות שלנו לעתים יכולות להיחוות כידועות מראש או בלתי ניתנות לשינוי אולם הן כאלו כל זמן שאנו איננו מודעים לדרך בה אנו נעים.
דרך Repattrening אנחנו מאפשרים לגוף ולמיינד להתיידד ולבחור מחדש. אנו מגדילים ומרחיבים את טווח האפשרויות ומעלים אל המודע התנהגויות ותנועות שלא היו בהכרח ידועות לנו לפני. דרך עבודה זו היא מחוברת לגוף ומציעה הבנה מבפנים החוצה ולא להיפך.